כשרות הדבש – כל מה שידעתם או שלא העזתם לשאול…

שולחן ערוך - יורה דיעה

גילוי נאות –

זה לא פוסט שמחזיר בתשובה, זה אפילו פוסט דיי מעניין  😆 אבל אם עדיין יש לך רתיעה מדברים שקשורים ליהדות,

אני מזמין אותך לקרוא את הפוסט בעיניים כחובב היסטוריה והבנת הגישה של אנשים לצריכת דבש ואיכויותיו.

הדבש ביהדות

לפני מספר שבועות ביקשו ממני להעביר שיעור בכפר, האמת אני חזק יותר בצד השומע מאשר בצד המעביר אבל עדיין היה נחמד ללמוד משהו חדש,

מצאתי כמה דברים מעניינים אבל נתחיל מההתחלה, הדבש המוזכר בתורה משוייך דווקא לדבש תמרים, מה שהיום נקרא סילן.

מצד שני בגמרא כבר ישנה התייחסות הן לדבש תמרים והן לדבש דבורים.

המילה דבש מוזכרת 54 פעמים בתנ"ך והיה ברור לאנשים כבר אז, כי לדבש סגולות רבות אך מבחינת כשרות ישנן מספר סוגיות מעניינות.

התייחסות לדבש במקורות

ההתייחסות הראשונה לדבש הדבורים נמצא בספר שמואל א'

פרק י”ד כ”ט: “וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ”
בקצרה – המלך שאול לפני הקרב מול הפלישתים משביע את העם כי יש לצום לפני הקרב ואילו יונתן בנו לא ידע זאת ואוכל מהדבש שמצא בדרך.

בספר שופטים מסופר על שמשון

פרק י"ד פסוק ח" : ”וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ. וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם, כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ.
בקצרה – שמשון כנראה רואה נחיל דבורים שהתיישב בתוך גווית אריה שהתחיל לבנות חלות, ומשם הוא לוקח את הדבש ומביא להורים שלו גם כן.

לגבי סגולותיו מובא במסכת יומא :

“מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם”

ברמב”ם, הלכות דעות ד’ י”ב מצויין כי:

“הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים”.

במה הדבש שונה ממזון אחר המופק ונוצר מחיות הנחשבות לטמאות?

עד כאן הכול יפה, אך כשמגיעים לנסות להבין כיצד דבש כשר, אנו נתקלים בסוגייה הלכתית מעניינת:

צריך להבין מדוע הדבש מותר באכילה והרי “היוצא מן הטמא, טמא”. ולכן חלב היוצא מבהמה טמאה, טמא אף הוא.
וכפי שפוסק הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות (ג’ א’)
“כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן, הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים”.
מדוע אם כן דבש דבורים מותר, והרי הדבורים עצמן טמאות ואסורות באכילה?
הגמרא במסכת בכורות מסבירה: “מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? שאין מוציאות אותו אלא מכניסות אותו” [בכורות א.ה.]
“מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן” [בכורות ז.ב.]

משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ג׳:ג׳
כפי שפוסק הרמב”ם, דְּבַשׁ דְּבוֹרִים וּדְבַשׁ צְרָעִים מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתַּמְצִית גּוּפָן אֶלָּא כּוֹנְסִין אוֹתוֹ מִן הָעֲשָׂבִים בְּתוֹךְ פִּיהֶן וּמְקִיאִין אוֹתוֹ בַּכַּוֶּרֶת כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ אוֹתוֹ לֶאֱכל מִמֶּנּוּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים

דהיינו, לפי הרמב"ם הדבורות לא מעכלות את צוף הפרחים, אלא "כשם שנכנס כך יצא", ולא מיוצר מגוף הדבורה ממש, זאת בניגוד לחלב בהמה הנוצר ממש בגופה ודמה של הבהמה.
כלומר בניגוד לחלב שהוא מתוך גוף הבהמה, הדבש לפי הרמב"ם רק אוחסן אצל הדבורה -ב’קיבת הדבש’- ולא נוצר בגופה.

למעשה כיום אנו יודעים כי הדבורה יונקת את הצוף מהפרחים השונים באמצעות חדק ארוך, ואוגרת אותו בזפק המצוי במרכז גופה המכונה גם “קיבת דבש”.
התהליך בו הופך הצוף לדבש מתחיל כבר בזמן מעוף הדבורה כשהאנזים בשם ‘אינוורטאז’ מופרש מבלוטות הראש שלה ומפרק את הדו-סוכר סוכרוז לשני חד סוכרים, פרוקטוז וגלוקוז.
[חשוב להבין כי על אף שקיים בדבש אנזים אשר הופרש מגופה, בכל זאת אמרו חז”ל שהדבש כשר, כיוון שבטל.]

שולחן ערוך ספר יורה דיעה פרק פ"א הלכות דברים היוצאים מן החי :

סעיף ח
דבש דבורים מותר. ואף על פי שגופי הדבורים מעורבים בו וכשמפרישים הדבש מהם מחממין ומרתיחין אותן עמהן – מותר משום דהוי נותן טעם לפגם.

סעיף ט
דבש צרעין וגיזין (פי' מיני דבורים וצרעין הם) מותר. ויש מי שאוסר (רא"ש ורמב"ן). הגה: ואין אנו צריכין לחוש לו כי אינו מצוי בינינו כלל (הגהות ש"ד וכן מ"כ ב"י על שמו).

כלומר,

  1. טעם לפגם – רגלי הדבורים מקלקלות טעם ואינן מוסיפות טעם.
  2. חלקי הדבורה – גם הם אינם מקלקלים את הדבש (אך, יש לסנן אותם לפני אכילת הדבש) כיוון שלפי הדין אין בעיה לאכול דבר שאינו אוכל.

ראיה קצת שונה לכשרות הדבש

לעניין סינון הדבש שציינתי, לפי שו”ע יו”ד פא,ח, על הכוורן (דבוראי  😛 ) לסנן את הדבש ביסודיות, שכן פעמים שמעורבים בדבש רגליים וחלקי גוף אחרים של דבורים.
ואף אם שהו בדבש דבורים מתות זמן רב, אין לחוש שמא נתנו טעם בדבש, מפני שאפילו אם נתנו בדבש טעם, הרי זה טעם פגום, והכלל הוא שדבר הנותן טעם לפגם אינו אוסר.

ולסיום, נתקלתי בחידוש שלא הכרתי בנוגע לכשרות הדבש מאותה גמרא בהסבר הבא:

גמרא, תלמוד בבלי, מסכת בכורות ז ב'
רבי יעקב מסביר את הפסוק "אך את זה תאכלו…" מספר ויקרא, כי להבנתו מוגדר מה יש ומה אין לאכול, כאשר שרץ העוף המוגדר כאסור הוא ורק הוא אסור לאכילה,
לפיכך מי שלא נמצא ברשימת האסורים, למעשה מותר – וכך הוא אומר:

כשרות הדבש, גמרא

ראיה היסטורית לנושא הדבש

למעשה, חכמי הדור היו צריכים להתמודד עם סוגיה בעייתית בנושא מזון וכשרותו בתקופה ההיא…

הדבש היה מגיע בדרך כלל על-ידי סוחרים שאינם יהודים, כמזון שבתוכו חלקי דבורה, ששהו בדבש פרק זמן לא ידוע (הבאישו את הדבש?!)

או בכלים שאולי הכילו מזון אחר (שכשרותו מוטלת בספק?!) והם היו צריכים להתמודד עם שאלות מעשיות, הילכתיות, כיצד ואם בכלל, ניתן לאפשר לאכול דבש מגוי

ועדיין הצליחו למצוא את ההיתרים ההילכתיים על-מנת שדבש יהיה כשר.

(דוגמה אחת קטנה לסוגיה הנ"ל היא, חלב שנחלב מפרה לא על-ידי יהודי מקבלת מיד "הערת אזהרה" – חלב נוכרי, אז על אחת כמה וכמה עם דבש שיש בו חלקים וכו')

השאר תגובה